כמוהן עם האודם ?
לא . זה כבר עינוי.
בחדר הלבשה על אחת מחליפה חולצה ומשוויצה בגלוס החדש.
כשאני מחליפה את חולצתי בתא השירותים הזריזות.
יוצאת ורצה לכתה.
אבל הנה היא מתקרבת ושואלת אותי:"רגע.... את עוד לא אמרת לנו מה המידה של החזייה שלך"
מה?! אני מצטערת אני לא אמורה לענות לך
מה?! אני מצטערת אני לא אמורה לענות לך
"אני יודעת אין לך אחת כזאת!"
אני מצטערת ללכת.
" את פחדנית!"
זוזי מהדרך מיד! אני צועקת לעברה היא נותנת לעבור וצוחקת.
אל תשימי לב אליה כולן אומרות לי.
אני עדיין מרגישה שאני משתנה להיות אחת מהפרחות.
לפי הדיבור ואפילו הבגדים.
אבל כשאני כותבת פה אני מרגישה את השפיות שחוזרת אלי, את האוויר הצח של הכתיבה, את הצליל של המקלדת.
אז חזרתי לכתוב, והנה אני מוכנה שוב לשמוע ולעזור.
אני שוב עוד מוזרה בעולם
ולא עוד אחת ממאות פרחות מגעילות בעולם.
שבת שלום


































































