"יונתן תקשיב,אני לא מרגישה טוב עדיף שאשר בבית, אניע בטוחה שאתה ורוני תהנו! "
שיקרתי ליונתן הרי פחדתי שרוני תעזוב אותו, האיום גבר עלי, ברחתי מהאמת שיראתי לו בפנים,
איך את מוותרת לילד שאת הכי אוהבת בעולם?.
"ניקול ! תסגרי את הדלת אחרינו" יונתן צעק כשחיוך עולה ואינו יורד מפניו.
יתיישבתי על הספה התכסתי בשמיחת פוך נעימה וחמימה,לגמתי הכוס התה, והדלקתי את הטלוויזיה.
צפיתי בסדרה האהובה עלי בשם:"משולש האהבה"
נאנחתי ותהיתי, מדוע החיים הם לא סרט שמח שבוסופו הסוף צפוי והאמצע מלא תקווה אהבה, הנאה,
טעויות פה ושם אך השמחה גוברת על הכל?
נרדמתי בסוף הסדרה.
הטלוויזיה נשארה דלוקה כך שיכולתי לשמוע מה משודר בה כעת.
"מבזק חדשות חשוב!" שמעתי מהטלוויזיה וקמתי בתדהמה.
"נער והערה צעירה בדרך למסעדה, היו מעורבים בתאונת דרכים קשה שקרה הרגע והנה תמונות הפצועים"
השדרן בטלוייזיה שידר.
היי, זהו יונתן ורוני! שמתי לב והתחלתי לרוץ בבית כמשוגעת.
לבשתי את מעיל העור של יונתן החלפתי את נעלי הבית לנעלי הספורט הקרועות שלי, נעלתי את הבית והתחלטי לרוץ למקום התאונה.
התפרעתי לתוך האמבולנס בו שכבו הפצועים,בינהם היו יונתן ורוני.
התיישבתי ליד המיטות והתחלנו לנסוע לבית החולים הקרוב, ליטפתי את ראשו כשידי מלאה דם ופצעים,
רציתי לחבק אותי ולא לעזוב.
סובבתי את ראשי לרוני והנהנתי לעצמי:"רוני, את ילדה ברת מזל,שלא תחשבי שיונתן הוא סתם עוד נער בין נערים, יונתן מיוחד וכדי לך לשמור עליו ,כי עוד אחד כמוהו לא תמצאי.
עכשיו אני יושבת כאן ומבקשת שאני הייתי מעורבות בתאונה במקומו,כדי שלא יסבול."
"סליחה? גברתי, האם תוכלי לצאת בבקשה כדי שנוכל להוציא את הפצועים." אומר הרופא.
"אוי סליחה פשוט..."
הוא קטע אותי:"לא אכפת לי רק תצאי".
יצאתי והזמנתי מונית שתיקח אותי חזרה.
להמשיך את הסיפור?
"
;){kind=link}